פולין 2017. אי אפשר לתאר את תחושת הזעזוע שעברה בגופי בשבוע המטלטל הזה. יער "לופוחובה". המקום שאני הכי אזכור מכל המסע. לפני הכניסה ליער ביקשו מאיתנו להיות בשקט. 

והשקט הזה, עשה את שלו.
אף אחד לא הצליח לדבר.
השקט הזה עזר לי להבין ולהרגיש את הכאב שהעם שלי עבר.
העם שלי, שהלך ככה באותו יער בעבר, בו אני דורכת  בהווה.
רק שאני דורכת באותה אדמה כאשר אני לבושה בבגדים חמים, עם נעליים חמות, והם הלכו שם ערומים וחלקם אולי עם פיסת בד קטנה על גופם.
אני צועדת בתחושת שובע, בזמן שהם הלכו כאשר הבטן שלהם לא הפסיקה לקרקר.
אני צועדת באותו יער כאשר איני חוששת שיפגעו בי, שחייל נאצי ירה בי.
והם, הם צעדו בתחושת פחד בלתי פוסקת.
בתחושה שהמוות שלהם יכול לקרות בכל שנייה ואין לדעת כמה שעות או שניות נשארו להם לחיות.
השקט הזה, טלטל אותי, את כולנו.

​

בעודי צועדת ביער, מתעוררות בי אותם שאלות שהתעוררו בי לאורך כל המסע.
איך? איך אפשר להרוג ילדים קטנים ותמימים? איך אפשר לירות בנשים וגברים? בקשישים? מאיפה כל הרוע הזה נובע?
בליבי אני יודעת שלעולם לא אמצא תשובות לאותן שאלות. לא אני ולא אף אחד.
אין הסבר לרצח בסדר גודל כזה. איך אותם חיילים נאצים יכלו לקום כל בוקר ולהמשיך בשגרת היום שלהם כאשר הם רוצחים כ"כ הרבה אנשים? כל יום, אלפי ילדים, נשים, גברים ותינוקות, ורק בגלל היותם יהודים.
לאורך שבוע של מסע מטלטל, למדתי. למדתי להעריך כל דבר בחיים שלי.
להעריך את המשפחה החמה שלי.
להעריך את הבית החם שלי.
להעריך את החברים שלי.
להעריך את החוסר פחד איתו אני קמה כל בוקר.
במבט לאחור, אני מרגישה תחושת גאווה. שאני חלק מהעם היהודי.
כל יהודי חייב לעבור את המסע הזה, להכיר בהיסטוריה הלא נתפסת שהעם שלנו עבר, ולהתגאות שאנחנו פה היום, בזכות עצמנו.

​