הטיול לפולין. מסע שכל ילד צריך לחווות. לפני שבוע יצאה השכבה שלי למסע, אני רואה את כולם נרגשים ומתכוננים, ועדיין לא מרגישה את תחושת הפספוס. כשאני צופה בתמונות וסרטונים הם חוזרים ומספרים חוויות ואני מרגישה תחושה של החמצה, אני כל כך רוצה באותו הרגע להרגיש בדיוק את מה שהם מרגשים. המסע הזה הוא מסע מאוד מגבש, במשך שבוע כל האנשים שנמצאים איתם הם משפחה אחת גדולה עבורם. מסע זה מלווה המון רגשות: עצב, שמחה, ביטחון וגעגועים. ואם כבר מדברים על ביטחון וגעגועים אלה בדיוק הסיבות שבגללן לא רציתי לצאת למסע.

אני לא אוהבת לישון מחוץ לבית. ישנתי אצל חברות במצטבר אולי חמש פעמים, כשהיו מסיבות פיג'מות כשהיינו ילדות קטנות תמיד הייתי ממציאה תירוצים וברחת הביתה. אני לא יוצאת לטיולים שנתיים, חוץ מהטיול של שנה שעברה שגם זה לאחר שכנועים רבים הסכמתי לצאת כי כל החברים שלי יצאו, אז אמרתי אולי גם אני ינסה, "מה כבר יכול להיות גרוע" חשבתי לעצמי…, בטיול עצמו היה כיף אבל בלילה היה לי קשה פחדתי נורא שזה קלקל לי את כל הטיול לא עצמתי עין לשנייה ורק התפללתי שיגיע הבוקר, חיכיתי כל כך שנרד מהאוטובוסים ושהמורה תיפרד מאיתנו ושנלך הביתה כבר.

החוויה הכי מטורפת שוויתרתי עליה הייתה נסיעה לניו יורק עם הסטודיו לריקוד שלי למשך שבועיים בחופש הגדול, כבר השתכנעתי סגרתי את הטיול ובדקה התשעים וויתרתי. פחדתי לסבול שוב במיוחד שאני כל כך רחוקה מהבית. יש כאלו שיגידו שאני מגזימה אבל זה חזק ממני. הפחד הכי גדול שלי יהיה היום שאני אתגייס שם לא יהיה לי את אבא ואמא שיעזרו לי לשקר ויקחו אותי הביתה. שם זאת מסגרת לכל דבר שאני לא אוכל לעשות מה שארצה.

אז דיי אחרי הפוסט הזה ואחרי החוויות שאתם חווים ואני כל פעם צופה בהם דרך מסך, מעכשיו גם אני רוצה להיכנס לתוך הטלפון ולעשות את אותן התמונות והחוויות. אני מוכנה להתחיל לעבוד על עצמי ולהשים סוף לפחדים שלי ולהתגבר על זה, כי אחרת אני אמשיך להפסיד המון דברים.   אז תגידו מי רוצה לישון איתי בחדר בטיול השנתי?