ישנם ילדים שנמנעים מלשתף את רגשותיהם  והחוויות שהם עוברים לטוב ולרע בתקופת היותם במסגרת בית הספר.
‎ובנימה אישית: אני יכול להעיד שגם אני נמנע לשתף או להביע את עצמי במה שאני מרגיש. ברצוני לציין שאני ילד מופנם וביישן, נמנע מלהבליט את עצמי או להביע את מה שאני יודע ומרגיש.
משהו בתוכי עוצר אותי מלעשות זאת מחשש שאולי מה שאני רוצה להגיד זה לא יהיה נכון ובכך אהפוך את עצמי ללעג. אני מרגיש שהמופנמות שלי היא חומת מגן בפני החברה, החשש להיות פתוח גורם לי להיסגר בפני הסובבים אותי.
‎נולדתי להוריי אחרי תקופה ארוכה שלא נולדו להם ילדים. אני בן יחיד וכל תשומת הלב בבית מופנת אליי. כשהייתי בן 8 חליתי במחלת האפליפסיה. אומנם היום אני אחרי ואני בריא לחלוטין, אך 6 השנים שהייתי במחלה עברתי תקופה קשה.
עקב המחלה איבדתי חלק מהחופש ומהעצמאות שלילדים אחרים היה. הייתי נתון בשמירה מתמדת על ידי הוריי אם זה בטיולים, אם זה בשחייה בבריכה הרגשתי את עצמי כלוא  ולא כמו ילדים אחרים שעשו ככל העולה על רוחם.
במידה מסוימת הרגשתי שונה משאר בני גילי לדוגמה בשיעורי ספורט לא השתתפתי בכל הפעולות ששאר בני כיתתי השתתפו. בטיולים שנתיים הייתי חייב הורה מלווה כמו כן בקורס שחייה חייבו את אמא שלי להתלוות אליי,מה שגרם לי להרגיש שונה ומידה מסויימת מתוסכל מסיטואציה זו .
בעקבות זאת כנראה שתקופה זו השאירה בי משקעים. ואולי אף גרמה לי להיות ביישן וחסר ביטחון. מרגיש לי שהסיטואציה שהייתי נתון בה שללה ממני את החופש במובנים רבים כמו חופש הביטוי וחופש הפעולה.
מאז  שהבראתי מהמחלה סוף סוף אני מרגיש חופשי יותר אך יחד עם זאת אני עדיין לא משוחרר לגמרי ומקווה לעתיד טוב יותר.
‎היום למדתי לגלות יותר פתיחות, מתייעץ אך בסופו של דבר ההחלטה היא שלי. בוחר שלא לכעוס על אחרים ולהפנות לעצמי שאלות ודרכי התמודדות.  כשמנסים להכתיב לי להיות מה שלא אני זה מכעיס אותי משום שאני חושב  שזו היא דרכי וזה אני .
אך עדיין יש עוד מקום לשיפור, הייתי רוצה לצאת החוצה אל העולם, להיות חופשי  ולהגיד את אשר על ליבי. החוויה שעברתי הפכה אותי לאדם אחר רגיש, קשוב, מתחשב, חם ואוהב לעזור לכל מי שרק יבקש את עזרתי.
‎החוויה הזאת בעצם הפכה אותי למי שאני היום!